כשקו עדין פוגש רעיון חזק מאוד

בכל פרויקט שאני ניגשת אליו,
אני מתחילה מהקשבה.

לא ללקוח בלבד,
אלא גם למקום,
לאור,
לטופוגרפיה –
וגם לשקט שביניהם.

הקו הראשון שאני שמה על הנייר הוא כמעט תמיד רך,
חצי שקוף,
כזה שלא מבקש לתפוס מקום –
אלא להבין את המקום.

אבל מתחת לרוך הזה יש עמוד שדרה.
רעיון.
חזון חד מאוד
שמלווה אותי לאורך כל הדרך.

הרעיון הזה הוא שמחזיק את המבנה,
גם כשהוא טרם קם.

הוא מגדיר את החזית,
את החיבור לקרקע,
את הדיאלוג עם הפנים.

הוא זה שבסופו של דבר מנחה
גם את ההחלטות הקטנות ביותר –
איפה עובר הקו של ידית,
איזו הצללה תהיה מדויקת לצהריים של קיץ,
ומה מרגיש נכון במעבר בין חלל לחלל.

המתח הזה –
בין העדינות הראשונית לבין הבהירות הרעיונית –
הוא המקום שבו אני פועלת.

אני מאמינה שאדריכלות טובה לא "צועקת",
אלא מדברת בשקט ברור.

היא לא מנסה להרשים,
אלא להביע.

היא לא נובעת מטרנד,
אלא ממהות.

וכשכל פרט,
קטן ככל שיהיה,
מתיישר עם הרעיון המרכזי –
נוצר מבנה שיש בו

שקט פנימי.

שלמות.

מקום שמרגיש נכון.